בדידות בזקנה

זכורות לי שתי נשים ניצולות שואה שהתנדבתי להגיע אליהן כדי להפיג קמעה את בדידותן ולעזור במידת הצורך בהתנהלותן מול המוסדות. האחת הייתה אישה ערירית ללא בעל וילדים. אישה שמעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה. היא הייתה אישה מרת נפש. לפי מה שסיפרה לי, כבר מילדותה לא הסתדרה עם הוריה ואחיה. היא דיברה סרה על אחיה שהתגורר כמה רחובות ממנה. על כל דבר התלוננה וקבלה. בכל דבר מצאה פגמים. היא התגוררה בדיור מוגן, נהגה לצפות מחלונה ולחפש מי מהדיירים עושה דבר מה שאינו ראוי לטעמה כדי להעביר להנהלה תלונה עליו. גם על ההנהלה התלוננה בלי סוף. תמהתי מה גרם למה. האם האופי הנרגן שלה הרחיק ממנה אנשים ואפילו את בני משפחתה, ולכן הפכה לאישה בודדה ככל שהבדידות גברה, או שהבדידות הפכה אותה לאישה המחפשת "אקשן" ומוצאת את האקשן במעקב אחרי אנשים ובתלונות עליהם.

השהייה אתה הייתה לא קלה, אבל החלטתי שזו תרומתי הצנועה לאישה זו שכמעט אף מתנדב לא החזיק איתה מעמד. יכול להיות שבזכות נחישותי בורא עולם זימן לי אישה נוספת. גם היא היתה ניצולת שואה, אישה בת 93 אישה צלולה, יפת נפש ותואר. בתה המתגוררת בעיר אחרת הכינה אותי לכך שאימה לא מעוניינת במתנדבת שתבוא להיות איתה, אך היא, בתה, מבקשת שאנסה בכל זאת.

בפגישתנו הראשונה הבהרתי לה שאני מבינה שהיא תחליט אם מתאים לה שאבוא או לא. היה במפגש הזה משהו פלאי, השיחה זרמה כאילו היינו ידידות נפש מאז ומתמיד. נוצר קליק מידי וחיבה רבה זרמה בינינו. 

לכאורה זו הייתה אישה שחיה בבדידות. היא הייתה מרותקת לביתה והחוץ היחידי שראתה היה מהמרפסת. בתה נהגה לבקרה אחת לשבועיים, אך למרות זאת  היא לא הרגישה בודדה. הייתה בה ראייה אופטימית ושמחת חיים. היו לה כל הסיבות להרגיש בודדה, אך לא, עולמה היה מלא בספרים שקראה, במוזיקה שהאזינה לה, בזיכרונות יפים ונעימים. אפילו כשסיפרה על קורותיה בתקופת השואה, היא הצביעה על הניסים הקטנים והמזל שהלך אתה והציל אותה כל פעם מכמעט מוות.

אז מהי בדידות? ריחוק מאנשים או תחושה סובייקטיבית? בני ברוך לימדו אותי שזו מחלה שיש להתגבר עליה באמצעות עבודה פעילה מצידי.