כניסת יום כיפור בבית אבא אמא
יום כיפור בבית הוריי היה יום של קדושה. זה היה בסתירה מוחלטת לבית שלא היתה בו אווירה של
דת או אמונה, אבל משהו ביום הזה היה מעבר לדת, מעבר לאלוהות, מעבר לאמונה. היה בו משהו
שמכתיב לנו מי אנחנו כבני אדם. אנשים שבוודאי שגו, טעו במעשיהם ויש להם פה נקודת זמן
שמזמנת להם מחשבה, הגות, בדיקה עצמית שביום כיפור השתלבה עם פעולות חיצוניות אמנם, אך
היא צריכה ללוות אותנו לאורך כל השנה, יום יום, שעה שעה, מותר האדם החושב הבודק עצמו
הערב והשכם מן הבהמה.
אמי נהגה להכין ארוחה מפסקת שכללה מרק עוף וקרפלך ממולאים בבשר כמנהג עדות אשכנז. גם
חרוסת שנקראת חריין היתה על שולחן הסעודה המפסקת בביתנו, כזו שאחי ואני לא נגענו בה בגלל
חריפותה ואבי אכלה תמיד בשקיקה. ככל שהיתה יותר חריפה כן המחמאות של אבי לאמי עלו
בהתאמה וגם הדמעות שזלגו על פניו. תמיד הייתה גם מנה ראשונה של רגל קרושה, כזו הרוטטת
בצלחת, כזו שהוציאה מאחי וממני מין איכס ענק ומאבי ניסיון בלתי נפסק שנטעם מן המעדן. גם מנה
עיקרית הייתה. לא מלוחה כדי שלא נצמא.
בתום הארוחה אמי רחצה, נגבה את הכלים הכניסה לארון למקומם. הורידה את מכסה הגז ופרשה
עליו מפה. את הגויאבות שניחוחן מילא את החלל העלתה למעלה כדי שלא יפתו אותה (אני ששנאתי
את הריח שהיה בעיני נורא, לא הבנתי איך פרי מבאיש כל כך יכול לפתותה). אז נקראנו כולם לשתיה
אחרונה לפני הדלקת הנרות. אמי הניחה מטפחת על ראשה, בתחילה הדליקה המון נרות נשמה
עבור כל בני המשפחה שנספו בשואה. אח"כ הוציאה מהמזנון פמוט בעל רגל אחת וחמישה קנים
שאבי קבר בחצר ביתו לפני שברח מפולין של השואה. כשחזר לביתו הריק מאדם חפר, הוציא והביא
לארץ ישראל כשעלה ארצה. יחד עמם הביא ניחוח של בית שנחרב וזיכרון של משפחתו שנספתה
בשואה. אמי הדליקה נרות ובכתה, ואני כילדה לא הבנתי על מה הבכי שבהדלקה. היא ניגבה את
הדמעות והכריזה קבל משפחה יום כיפור נכנס.
