כוחות עליונים ותחתונים
אז השאלה היא, בסופו של דבר, האם אתה מאמין או לא מאמין בקיומו של כוח עליון.
אם אתה מאמין, אתה תגייס כל אפיזודה בחייך לחזק את טיעוניך בדבר נוכחות שמיימית, אך אם אתה ממש לא אדם מאמין, כזה שעובד בלהוכיח לכולם עד כמה שהם טועים, עד כמה שהם בורים ועוד כהנה וכהנה תובנות נחרצות שאינן משתמעות לשתי פנים, בדבר אי קיומו של כוח עליון, אתה תפעל כמיטב יכולתך לבנות חברה נטולת מאפייני אמונה.
לפי איך שנראה לי מצבה של החברה הישראלית היום, מתחיל להיסדק כאן סדק עמוק בעצם מהותינו, שיפצל את החברה שלנו לשניים, לאלו המאמינים ולאלו שממש לא. זה לא שהמאמינים הם בהכרח דתיים, אבל מתלווה אל חייהם מעין הרגשה כזו של עין בוחנת הנותנת משנה תוקף לתפקידם כיהודים בעולם בכלל ובמדינה הזו בפרט. הם אינם מסכימים עם הציבור הדתי, אך מרגישים שטוב שהם חלק מהעם שלנו, כדי שלא לגמרי תאבד לנו הדרך. ההרגשה הסמויה הזו של הכוח העליון המלווה אותם מאותתת להם כי צריך לשמור על אלו הבוחרים להיות עבדי השם, כי משם באנו ולך תדע.
לעומתם, אלו המתנגדים לקיומו של כוח עליון החליטו לקחת פיקוד ולנהל בעצמם את העניינים. הרי אם אין כוח עליון, אז אין גבול למה שהאנושות יכולה לעולל, ולכן יש ליצור כוח עליון מתוכנו. הדבר הקרוב ביותר לכוח עליון מבחינת האדם המאוד לא מאמין הוא בית המשפט. שם יושבים אנשים שבאופן כמעט מוצהר אינם מובלים על ידי כוח עליון, ושכלם והשכלתם מאפשרים להם את הראייה האנושית הרחבה ביותר. לכן יש לתת בידיהם את יכולת הפסיקה שהייתה שמורה עד כה, ובכן, לאלוהים. אנחנו לא מעניקים להם את הסמכות הזו מפני שאנו סוגדים להם, חלילה וחס, אלא מפני שאנו מאמינים שהאדם הוא נטול השגחה, ולכן יש לשים עליו שומרים בדמות של אנשי צדק ומשפט.
זהו מקור הפיצול בין שני המחנות. פיצול שאינו ניתן לגישור. המחנה המאמין, גם אם חילוני הוא, מזהה כי הסמכויות הניתנות לבית המשפט חורגות מסמכויות שיש לתת לאדם באשר הוא אדם, משום שסמכויות אלו שייכות בצורתן הטבעית רק לכוח עליון. הצד השני, שאינו מאמין בקיומו של כוח עליון, מזהה שבלי לתת סמכויות מרחיקות לכת שכאלו לבית המשפט, האנושות פשוט תטרוף את עצמה.
