הישראלי של היומיום והישראלי של עיתות מצוקה
מה זה אומר להיות ישראלי?
יש את הישראלי של היומיום ויש את הישראלי של עיתות מצוקה.
הישראלי של היומיום הוא זה שחותך בכביש. הוא זה ששועט קדימה מבלי לבדוק אם הוא מפיל מישהו בדרך. הוא זה שאף אחד חוץ מעצמו לא מעניין אותו. הוא זה שדואג רק לעצמו ולקרובים ביותר אליו ושכל העולם ישרף מצידו.
הישראלי של עת מלחמה, של עת מצוקה שהעם נקלע אליה הוא זה שפתאום מקבל "ראש גדול". הוא זה שבאמצע הלילה יוצא לטרמפיודת על מנת לאסוף חיילים ולהסיעם למחוז חפצם. הוא זה "שפותח שולחן" בקרבת אזורי המלחמה כדי לפנק את החיילים מתוך דאגה. הוא זה שרץ לאזור הפיגוע כדי לעזור בחילוץ הנפגעים. הוא זה שמתנדב, תורם מדמו, מכספו, מיכולותיו לאחים שלו, לבני עמו שעוברים עת קשה.
אז מיהו הישראלי האמיתי? זה או זה? הוא גם זה וגם זה!
מצד אחד הוא האגואיסט הכי גדול שקיים עלי אדמות ומצד שני טמון בו חלק אלוקי ממעל. קיימים בו בכפיפה אחת גם מיסטר הייד וגם דוקטור ג'קיל . גם ברוך מרדכי וגם ארור המן. הניגודים הכי גדולים שיכולים לדור בכפיפה אחת.
ולמה זה כך? כי הישראלי המצוי נושא בד.נ.א מצד אחד תקופת הגדלות של עם ישראל, הרוחניות והקרבה הכי גדולה לאלוהות המשויכים לבית ראשון ושני, תקופת המקדש והקדושה. התקופה עליה נאמר שכל ילד היה מלא ברוחניות ובהכרת החוקיות העליונה. ומאידך הישראלי המצוי נושא בד.א.נ שלו גם את תקופת הירידה, תקופת החושך של הגלות והנפילה מרום המעלה לשפל המדרגה. ושני מצבים אלה שבישראלי מניעים אותו מקצה לקצה. מתחושת הישרדות עמוקה שמניעה אותו לנהוג כחיה רעה עד להרגשת הישרדות של עם אחד שעליו צריך לשמור מכל משמר ולעשות כל הנדרש ומעבר לכך כדי שהעם ינצל מהצרה.
ולמה בישראלי הכניסו את שני הניגודים הללו בישראל אחד? כי התפקיד של ישראל, זה שנגזר מישר–אל, זה לקחת את החלק של השטן ולבנות מעליו את המלאך שבתוכו. לחבר את שני הקוים של החושך ושל האור ולחברם לכדי שלמות אחת. לקו של מעל כל פשעים תכסה אהבה.
